וסילי קנדינסקי בבאוהאוס

כאשר קנדינסקי הצטרף לבאוהאוס בווימאר ב-1922 ועבר מאוחר יותר עם בית הספר לדסאו, הוא הביא משהו חדשני לסדנאות. במקום להתחיל מסגנון, הוא התחיל מתפיסה. התלמידים ניתחו נקודות, קווים ומישורים לפני שעיצבו כסא או חזית. הגאומטריה הפכה לשפה שניתן היה לקרוא ולהלחין.

בהוראתו בבאוהאוס, קנדינסקי קישר בין שלושה תחומים מרכזיים: ציור, ארכיטקטורה ומלאכה. חדרי הסמינרים והסטודיות בדסאו הפכו למעבדות שבהן עיגולים, משולשים וריבועים לא שימשו כקישוט, אלא ככלים. משולש אדום, עיגול כחול וריבוע צהוב יכלו כבר לרמוז על מתח, רוגע או איזון, הרבה לפני שהתגבשה דמות מרכזית.

צבע, צורה וההכרח הפנימי

הספר של קנדינסקי על הרוחני באמנות נכתב לפני עידן הבאוהאוס, אך רעיונותיו מצאו בית קונקרטי בווימאר ודסאו. הוא דיבר על "הכרח פנימי" שצריך להנחות כל החלטה אמנותית. בבאוהאוס זה הפך לשיטה משותפת לציירים, אורגים ואדריכלים.

• צבע נתפס כתנודה המסוגלת להניע את המתבונן פנימה.
• צורה סיפקה מבנה, והעניקה לתנודות הללו מסגרת ברורה במרחב.
• קומפוזיציה יצרה קצב, וכיוונה כיצד העין נעה על פני קנבס, שטיח או חזית זכוכית.

"הצבע הוא עוצמה המשפיעה ישירות על הנשמה." — וסילי קנדינסקי

דרך מחשבה זו שינתה את עיצוב היומיום. סף ארוג, רצפה מרוצפת או מקצב חלונות יכלו להתקבל כציור שניתן "לקרוא". המודרניזם בדסאו הוא אפוא לא רק קירות לבנים וגגות שטוחים; הוא כוריאוגרפיה מדויקת של צבע וצורה, מכוונת לכך שנרגיש וננוע במרחב.

מקנבס לכיתה ולעיר

מה שקנדינסקי פיתח בציוריו הפך לתכנית לימודים בכיתות הבאוהאוס ולבסוף גלוי בעיר. בדסאו ניתן לחוות את המעבר הזה שלב אחר שלב: הרישומים האנליטיים בחומרי ההוראה, המישורים הצבעוניים בבניין הבאוהאוס וההדגשים המדויקים בבתים של המורים.

במקום להפריד בין אמנות יפה לעיצוב, קנדינסקי עזר לחבר ביניהם. דגם שטיח, קיר מדרגות או חלון סטודיו יכלו להוות חלק מאותם "משפטים חזותיים". זו הסיבה שבאוהאוס עדיין מוזכר כשמעצבים עכשוויים מדברים על זהות חזותית, מערכות התמצאות או אדריכלות טוטאלית.